מי את בכלל

הי, אני רונית, כולם קוראים לי רנטה.. 

אני בת 45, נשואה לחצי השני שלי ואמא לשלושה מופלאים (16,13,7).

חיים באושר ואושר בבית מקסים, מגדלים משפחה, עובדת שנים בעבודה נוחה ובטוחה, חיי חברה מהממים, בילויים והרפתקאות, סך הכל מאוד מרוצה… 

בעקבות כתבה על מפעלים מזהמים אני מתחילה לשאול שאלות, משתפת את בעלי, מתחילות שיחות, עולה רצון לשינוי, ואנחנו שוקלים מעבר דירה. מתכננים לעוד שנתיים כדי שהגדולה תסיים י"ב בשקט. 

סתם בשביל הסקרנות… יצאנו לסיורי מתווכים ובדקנו בתים. הבת הגדולה (16) הצטרפה אלינו לאחד הסיורים. שיחה עם המתווכת והיא מעלה נקודה שטלטלה הכל. 
למה בעוד שנתיים? תנו לילדה הזדמנות להשתלב כבר השנה בבית ספר. שנתיים מלאות להכיר חברים לפני הצבא. 
והילדה אמרה (בדיוק במילים האלה) – "אני  לא אהיה גורם מעכב או גורם מאיץ, כל החלטה שתחליטו אני אסתדר". כן היא מהממת. וגם השניים האחרים די זרמו. ממש אלופים!! 
החלטנו שעוברים – תוך חודש מרגע שהתחלנו לשקול זאת. חישבתי מסלול מחדש והחלטתי להתפטר מהעבודה.  
ועכשיו מה? לא אלאה אתכם בפרטים אבל בגדול התמקמנו, הילדים השתלבו (לא פשוט), אני נחה אבל הביצועיסטית שבי בועטת חזק. מחפשת, מעזה, ומתחילה לעוף. אני רק מנצלת את המומנטום להמציא אותי מחדש. 

דיונים ביני לבין עצמי ופידבקים מהעבר

ואני קמה בוקר אחד ומכריזה אני אכתוב על עצמי ועל הלייפסטייל שלי. (כאילו יש לך את זה בלעוף על עצמך יותר גבוה??). 
מהמרת עלי בכל הכוח – מתחילה לכתוב, זה מתפרץ כאילו רק חיכה לשקט והזדמנות.  
לקרוא לזה בלוג? אולי… בכל אופן כרגע נראה לי ממש מגניב לשבת בבית קפה ולכתוב.

מה תקבלו כאן – את החיים עצמם אבל בסטייל שלי, סטיילרנטה